מנחות: עדי נחשון , לימור שיפוני , במסגרת זית - זהות יהודית תרבותית בעמק חפר

תערוכת 'על נהרות'  עמק חפר 2017 image
נייר לבן, עפרון רך וסט שאלות מבית מדרשה של פרופ' עמיה ליבליך היו לנו לנקודת מוצא במסע של לימוד, שיח ויצירה הנעה בין ביוגרפיה אישית לביוגרפיה חברתית.

'נהר החיים' הוא מודל עבודה שפיתחה פרופסור עמיה ליבליך בעבודתה עם קהילות שעברו טראומה. "המטרה," כך היא אומרת, "לאסוף חומר בעל ערך כהיסטוריה מסופרת, למען תיעוד ושימור הזיכרון הקולקטיבי של האירועים והקהילות, ולמען פרסום בינלאומי של תופעות המוסתרות מסיבות רבות ושונות".

עבורנו, 'נהר החיים' היה למודל השראה, הזדמנות לספר וליצור תחנות מרכזיות בסיפורי חיינו כאשר הן מהוות חלק מסיפורה של החברה הישראלית .

נושאים שהובאו אל הקבוצה הציפו סיפורים שתורגמו לקו, צבע וצורה. לנקודות התחלה, אמצע, לעיתים גם סוף. קו משורטט ברצף או במקטעים (קצרים או ארוכים) ומתוכו מתגלים שמות, מקומות וזמנים, מתעוררות שאלות ועולים וצפים זיכרונות, וגם לשכחה היה מקום.

מעשה הלימוד והיצירה התקיימו במסגרת מפגשים בני שלוש שעות כל אחד, אחת לשבועיים לאורך השנה. בין מפגש למפגש נעשתה עבודה אמנותית של כל אחת ואחד במרחב האישי שלו. העבודה הובאה אחר מעשה אל המרחב המשותף – מרחב של אמון ובטחון, כזה שאפשר חשיפה, צחוק וגם דמעות.

תערוכה זו מציגה עבודות בטכניקות שונות שנוצרו מתוך מסע וחוויה אישית של 12 אמניות ואמן אחד. כל אחת ואחד מהם מביא סיפור חיים שונה, ועדיין נקודות המפגש היו רבות מכפי שתיארנו לעצמנו.

יש כאן מעשה אמנות ומעשה סיפור וחוויה המתקיימים בהווה משותף, כזה המזמין ליצור חיכוך, להצית את הדמיון ולפתוח פתח למחשבות חדשות.

בכל העבודות יש הד לביוגרפיה חברתית שתרגיש מוכרת לרבים, אך היא אינה מנוסחת כמסקנה גורפת. חופש הבחירה לראות, כמו גם החופש איך לראות, הוא של המבקרים.

אנחנו יוצרים את הסיפור האישי-חברתי שלנו, סיפור אותו אנו מבקשים להוציא מכותלי בית המדרש ולהביאו אל המרחב הציבורי.

האמנים: אהוד רבין, תמי סואץ, הדסה ולנסי, שלומית חלפי, רינת קישוני, רותי ליאור, אוסי עין דר- נהרי, שלומית בן יון, דורית שכטר, נעה הרכבי, אורה אילון, רותי גוטליב. 

יוסי וסיד, לימור שיפוני, עדי נחשון


'על שפת עצמי' (כשם ספרה של דליה המאירי, הוצאת כרמל) מנחה: עדי נחשון, בגלריה בגבעת חיים איחוד

תערוכת 'על שפת עצמי/ עמק חפר 2023 image
כמה אירוני הדבר, שדווקא בזמן בו אני מבקשת לכתוב על שפות, על מילים, משפטים - דווקא אז הכל, או אולי ה'קול', נעלם. מילים פורחות באוויר, השפה מגומגמת, מתבלבלת ואת מקומה תופסת האילמות.

התחושה הזו שהמילים איבדו מגדולתן, הפכו לחוצצות, ושאין בכוחן להכניס אותנו "למהותם הגמורה של דברים" (ח.נ. ביאליק 'גילוי וכיסוי בלשון'), התחושה הזו מלווה אותי כבר זמן רב.
ובחרתי לעשות מעשה והזמנתי את חברות וחברי בית המדרש לאמנים בעמק חפר, לצאת איתי למסע של לימוד ויצירה שאת נקודת ההתחלה שלו ידעתי וסופו היה לי כסוד שעתיד להתגלות.

מוצאו של המסע שביקש לעסוק ב'שפות' האדם, החל אי שם בסיפור מגדל בבל המקראי. ואפשר היה שנישאר שםונדרוש בדבר אותה חברה שהייתה בעלת "שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית י"א, פס' א') ונשאל על חטאם של תושבי אותה ארץ ועל העונש שקבלו "וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ"(שם, פס' ז'). ונתהה אולי המעשה האלוהי לא היה כלל עונש? ומה הקשר של סיפור מגדל בבל לימינו?

הטקסט המקראי ורעיון ריבוי השפות, עוררו בנו סקרנות, ובקשנו להרחיב ולהעמיק את הלימוד ולפגוש שפות נוספות, מדוברות ושאינן מדוברות, שפות שנוכחות בחיינו ואחרות שאולי שכחנו מהן, אולי הרחקנו אותן מאיתנו. בקשנו להפגיש בין שפות: בין שפת אם לשפה זרה, בין לשון קודש לשפת חול, בין שפה גבוהה לשפה נמוכה.רצינו לחוש את המילים, את השפות, להרגיש את התחושה הפיזית שלהן ולהרגיש גם את השתיקה.

אבל נדמה, כי יותר מכל בקשנו להקשיב. להקשיב לעצמנו ולהקשיב למי שסביבנו. להקשיב לשפת האמנות הייחודית, המגוונת, זו שנוצרה בהשראת הלימוד.

האמנים.יות של בית המדרש :
בלהה בן אהרון ● שלומית בן יון ● רחלי בר ● נעה הרכבי ● הדסה ולנסי ● שרה זעירא ● שלומית חלפי ● רחלי יוסף ● רותי ליאור ● רויטל מוהבן ● אסתי פריד ● אתי סימן טוב ● רחל ספוזניק ● אוסי עין דר נהרי ● אהוד רבין ● ברוריה שחם ● דורית שכטר


עדי נחשון, מובילה ומנחת בית המדרש לאמנים.